הקריאה ליציאה למסע אינה כרוכה במלים או הסברים. זהו דחף ברור שמבשיל במחשכים ככל שהזמן חולף, בין הגעה להגעה שלי לניו זילנד. זה כמו להיכנס להריון. אחרי לידה עובר הזמן עד שהקריאה הפנימית נעשית כה ברורה, עד שזו רק שאלה של ימים עד שההפריה תתרחש בשנית. לכן כשאלון שאל: "למה לנסוע?" הייתי מופתעת. עברו כמה שניות עד שתחושת ההלם חלפה, הבנתי שאכן זו שאלה לגיטימית. וחשוב שאענה לו. עברו כמה שניות נוספות לפני שהצלחתי לאתר את המלים המדויקות, והנחתי בפניו את 3 מטרותיי למסע:
הטבע,
הידע המאורי,
המורה.
הטבע
הגעתי לתחושת פרפורי נשימה בארץ. הבנייה המואצת, בכל מקום, חנקה את השטחים הירוקים ואתם גם את לבי. אהבתי לארץ שלנו התעמעמה ככל ששטחים פתוחים נעשו מעטים ולמען האמת – גם מלוכלכים. דומה שהטבע הארץ ישראלי הולך וגווע מול עיני. תחושות אישיות לגמרי. אולי לא רק שלי, אבל זו החוויה האישית שלי. יש שיגידו שהמודעות הציבורית הולכת וגוברת, שהמצב לא כ"כ נורא, שיש תקווה לחיות הבר ולצמחי א"י. מספיק לראות כמה רבים הם ההולכים בשביל ישראל, כדי להתעודד מאוהבי הארץ, שמחויבים לשמירתה ולטיפוחה. אך אני הגעתי לנקודה בה הרגשתי שאני זקוקה למנה מוגברת של טבע נקי, לא מופרע, טהור, רחב ידיים. טבע במלוא עוצמתו ויופיו. מים זורמים, אדמה רחבה, צמחייה עבותה, ניקיון מים ושמיים. להביט בשמיים צלולים, ללא אורות ציוויליזציה שמעמעמים את החושך, ומונעים חוויה ישירה של שמים חשוכים. לחוש לילה, לחוש רעננות אוויר ללא זיהום, לשמוע שקט!!! הרעש הישראלי הביס אותי. הלב שלי היה זקוק לעזרה ראשונה.
ב 21 השנים שחלפו מאז הגעתי לניו זילנד לראשונה, ועד היום ( פברואר 2013) אני יכולה להעיד על השינוי לרעה שמתחולל גם פה, באחת מפינותיו הנידחות יותר של כדור הארץ. גם כאן יש תחושת צפיפות הולכת וגוברת (הרי הכל יחסי. ניו זילנד גדולה פי 10 מישראל שלנו ומספר תושביה כחצי מאיתנו), זיהום מים כתוצאה משימוש אינטנסיבי של אדמה לצרכי חקלאות וריסוס מוגבר במקביל להאבסת בע"ח (פרות, כבשים) בתרופות, המחלחלות למי השתייה ולמקורות מים תת קרקעיים. החור באוזון מזיק, ובאופן ברור ומורגש. השמש שלהם מסוכנת ! שיעור חולי סרטן העור פה מהגדולים בעולם. יחד עם זאת לבא מישראל, כמוני, זו עדיין חוויה מבריאה.
האדמה פה רעננה, טרייה. ההיסטוריה שלהם לא כבדה כמו של ארץ כנען. אצלנו אני שומעת את זעקות שפיכות הדמים שעולים מן האדמה, לאורך כל הדורות. "מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה!", מוכיח הקב"ה את קין (בראשית, י'). בניו זילנד כל כך הרבה מרחבים נותרו, עדיין, בתוליים. הים הגדול עוטף אותם מכל עבר. הם בסה"כ אי קטן בתוך מרחבי אין סוף של אוקיאנוס רחב ידיים, נושק לשמיים גדולים ופתוחים. הצמחייה העשירה והאנדמית (ייחודית לארץ זו שלא גדלה במקומות אחרים בעולם) התערבבה עם צמחים "מיובאים", שהגיעו ע"י המתיישבים האנגליים עם כיבושה של ניו זילנד באמצע המאה ה – 18. השרכים המקומיים יכולים לגדול עד לכ – 20 מטר! יער הגשם שלהם אינו חשוך ומפחיד, כמו יערות גשם בדרום אמריקה, למשל. מלכתחילה ניו זילנד לא היוותה בית עשיר לבעלי החיים שחיו בה: האי אופיין בעיקר בשפע יצורי ים כמו דגים, לווייתנים, דולפינים, צלופחים, קונכיות וצדפות. על היבשה חיו בעיקר בעלי כנף. עולם ללא יונקים, רמשים, זוחלים! גם היום אין בניו זילנד שום חיה ארסית או מסוכנת. השהות ביער הגשם אינה לחה מדי, אינה מעיקה,החושך אינו גדול מדי, אין חיות מסוכנות (נחשים....).
אני מתהלכת פה על האדמה הרכה שמתנהגת כמו פלסטלינה, וחווה ריפוי של ממש. הצפיפות הישראלית והרעש הבלתי פוסק (מטוסים, סירנות, קולות האנשים, רעש סלולארי, נהם מכוניות תמידי) נראים מפה כמו מציאות רחוקה. אם הייתי יכולה הייתי מביאה בכיסיי ובתיקיי שקט ניו זילנד!!! שקט מרפא, מאפשר, מקשיב.
הירוק האין סופי בלתי נתפש. בכל מקום מדשאות עסיסיות, כיוון שאין צורך בהשקיה. העצים גדולים. הטבע מכובד, בהיותו המשאב העיקרי בתרבות ובכלכלה של המדינה. הטבע משתקף בסמל הלאומי שלהם, בבולים, בתכשיטים, במתנות המקובלות. הטבע הוא הבסיס לחיים הרוחניים והתרבותיים. למאורים ברור שכל הוויה בעולם היא יצור חי. מבחינתם האבנים, המים, העצים, הכוכבים הם ישויות חיות שיש לפנות אליהן בכבוד, מתוך דיאלוג הדדי. האדם הוא חלק ממארג חי ונושם של "סביבה". האדם אינו עליון מהטבע הקיים סביבו. על האדם להקשיב, לטפח, לכבד וללמוד מן הטבע בתוכו הוא חי. לכן מאורי יציג את עצמו ע"י הזיהוי של ההר שלו, הנהר שלו....זה יעיד על מי הוא, כהשתלשלות הסביבה בה הוא גדל. "האדם הינו תבנית נוף מולדתו". זה מה שלמאורים ברור כל כך.
עצי הקאורי הם העצים השניים בגודלם בעולם, אחרי עצי הסקויה האמריקאים. הגדולים בהם מתנשאים לגובה של כ – 51 מטר. גילם מתוארך ב 2000 – 2500 שנה, הרחוק אחורה לעבר. הם יצורים קדמוניים שעדיין שורדים בעולם שלנו, מעידים על זמנים בהם כדור הארץ שלנו היה כה שונה.
האנגלים שהגיעו במאה ה - 18 לארץ נידחת זו, סבלו מחסור קשה וממש רעבו ללחם. חלק מאמצעי המחייה שלהם היו כריתת עצי הקאורי ומסחר בהם אל מעבר לים, למדינת האם: אנגליה. גזעים עצומים נכרתו במאמץ אדיר של טכנולוגיה ואנוש. רק ב 1975 התעשתה הממשלה הניו זילנדית והבינה את גודל הטעות. הכריתה הופסקה באחת, והעצים הפכו למוגנים על פי חוק. כיום נותרו אלפים בודדים של עצי קאורי, שהפכו לאוצר לאומי. עצי ענק אלו מהווים את אחת האטרקציות התיירותיות והם בו בזמן מעוררים פליאה וזעזוע על העלמם של כה רבים מאחיהם שנכרתו. חיים של אלפי שנה נעלמו מעל פני האדמה, ללא השב. אך הגנתם של העצים שנותרו לא מצילה אותם מווירוס שתוקף אותם בשנים האחרונות. באין מרפא שנמצא לווירוס זה, הולכים וגוועים ענקים אלו, בדרכם להיאסף אל אבותיהם שמתו זה מכבר.
העולם בשינוי תמידי, שנעשה מואץ ביותר לאחרונה. ישראל, כמו ניו זילנד. אנחנו חיים בתנועה מהירה אל עבר עתיד שכמוהו לא היה עדיין על פני כדור הארץ. ההיסטוריה האנושית נכתבת ממש בזמן הווה, במקביל למה שעוברת האדמה. כאן בניו זילנד, אני לפחות יכולה להקשיב לשינוי זה. התנאים של השקט והמרחב מאפשרים לי התבוננות ופרספקטיבה. עוד מעט נחזור לשטף הישראלי, למהירות העצומה של ההתרחשויות, לחיים האינטנסיביים. מתפללת שהשקט והיופי ישתכנו באחד מחדרי לבי, לשם אוכל להיכנס באין מפריע כשארגיש שוב את תחושת המחנק והכאב.
"ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה, מולדת בלי כותנת, ברגל יחפה...." השיר האהוב מתנגן בי בחרש, לא בדיוק זוכרת את המלים אבל מרגישה את האהבה. "מולדת אהובה".
