השעה בערך אחת בלילה, יום רביעי. אלון ואני מגיעים הביתה אחרי סאגה אינסופית של טיסות שאין להן סוף, המתנות, רכבת ונסיעה במכונית.
התפללתי שיקבל את פני גשם ישראלי. ביקשתי שאזכה למנת חורף, למרות שגשמי הברכה המופלאים שמילאו את הכינרת ירדו בעיקר במהלך העדרנו. הטלפונים מהבית, טרום עזיבתנו את ניו זילנד, דיווחו על חמסין, למרבה הצער. אך עכשיו, כשאנחנו יורדים מהרכבת הלילית שלוקחת אותנו משדה התעופה לחיפה, אנחנו מבחינים בכבישים רטובים! הכל חשוך אבל אפשר להרגיש מבעד לשמשות ברטיבות הלילית המבורכת. הילדים, שחיכו לנו כל כך, כבר נרדמו. הנה, הם קמים אלינו שמחים ואפופי שינה. הבית מבהיק מניקיון ויופי, גדוש פרחי אביב. על כל החלונות בריסטולים של ברכות ואמירות שנונות ("כמה אפשר כבר לחכות?!", "ברוכים השווים"). למרות העייפות העצומה וסחרחורת שתקפה אותי מרגע הנחיתה, זו בעיקר ההתרגשות והאהבה שממלאה עכשיו את הלב. הכל כה מוכר ויחד עם זאת גם כה חדש! הילדים....
הרי אלו הילדים שלנו! אבל משהו לא מוכר התווסף להם, בעקבות החודשיים האחרונים שעברנו כולנו. זה מתעתע, משעשע. אני נדהמת מול הבית המסודר והנקי כל כך. אח"כ יסתבר לי שאפילו את השלט הענק בכניסה ליישובנו ניסו לקשט לכבודנו ולרשום עליו "ברוכים הבאים", אלא שהגשם שהגיע שטף אותם ואת הלוח, מחק את כל מה שהספיקו לצבוע. מזל..... מישהי מהיישוב שראתה אותי כמה ימים לאחר מכן העידה כמה המחזה היה מרגש ונוגע ללב.
בשבועיים שחלפו מאז הגעתנו ההסתגלות ממשיכה לפעום. בעדינות, באיטיות. הקצב הישראלי עדיין מהיר לי מדי. גם הווליום. אבל העיקר הוא הלב הפתוח. עברתי בניו זילנד שיקום עמוק לאהבתי הפצועה לישראל. ארץ ישראל, ישראלים, זהת ימשראלית.... רקמות שהתרופפה אחיזתן, שחוטיהן נפרמו. עצבוני על המציאות הישראלית עשה חורים בשקט הנפשי שלי, ואפילו הביא משהו מתחושת הייאוש, ככה ברקע. כמזדחל. ערמומי, מתגנב, משתדל להצניע לכת אך מתוך ההתמדה קונה לו אחיזה כאומר "הנה אני!".
אני מרגישה שהצלתי את עצמי מבעוד מועד. כמה טוב להיות פה עכשיו ולאהוב. גם לסלוח. זה לא לגמרי הרמטי, זה עדיין מועד לפורענות. אני עדיין נבהלת מהאלימות (לתחושתי זו אלימות, בסטנדרטים המקומיים זה נורמאלי לגמרי) שהספקתי לפגוש בכביש, אבל אני רואה כרגע חצי מלא, ופחות מהחצי החסר. יש בי הערכה עצומה לרוח הישראלית שמלאה ביצירתיות, אומץ ותעוזה. שקוראת תיגר על מציאות קיימת, ועם דמיון ומעוף מביאה יזמות ופתרונות. הפרספקטיבה שהתאפשרה בזכות המרחק מזכירה לי את המיוחדות שבחיים פה. הם בעיקר מלאי משמעות! אמנם מאתגרים, מקשים, מאיימים אבל יותר מכל - משמעותיים. החיים שלנו כאן ערכיים, מעצם היותנו כאן. בבסיס. אני חוזרת מניו זילנד ומגלה זאת מחדש. מלאת התפעלות והערכה. נעים לי להיות מפויסת.
השארתי בניו זילנד אהבות קודמות שהעמיקו, ואהבות חדשות שהצטרפו. רבבות זרעים זרענו, ואני בוטחת בנביטה עתידית שתיווצר בתוך האדוות השקטות. הפעם, שלא כמו בביקוריי הקודמים, אני רואה את הכיוון האפשרי של הגעת אהוביי משם לפה, לארץ. זה כבר לא תנועה חד כיוונית, אלא משהו שגדל להוויה שלמה יותר. זו, בעצם, התחושה הכללית של המסע: הכל גדל. החוויה, הקשרים, האפשרויות. אני גדלתי.
ב SCANZ, אירוע בן שבועיים המאגד אמנים לחממת יצירה הכוללת סימפוזיון בן כמה ימים, מחקר, הרצאות, תערוכה ועוד שפע עשייה מבורכת, הונחו היסודות לאירוע ב 2016 פה בארץ. התחייבנו לכך, עשרה אנשים, מתוך תמונת חזון של שיתוף פעולה אמנותי ותרבותי.
הפלג המאורי הרואה את עצמו כאחד מהשבטים האבודים של בני ישראל, יכול היום יותר מאי פעם לעשות את קפיצת הגדילה הנדרשת על מנת לצאת מגבולות ארצם ולהגיע אל "הארץ המובטחת". זה לא דבר של מה בכך. הלך הרוח שיוצר כזו אפשרות מספר על יכולת שעד עכשיו לא הייתה בנמצא. לא מבחינה כלכלית ולא בדימוי העצמי של מסוגלות. ניו זילנד כה רחוקה ומופרדת מן העולם. והמאורים שבתוכה עוד יותר. דורי דורות של מציאות סגורה המתקיימת לפי חוקים מקומיים שלא מתכתבים עם העולם יצרו תמונת נפש של "בן האי". זו מנטאליות שמתקיימת בפני עצמה. יש בה בדידות, נבדלות, התכנסות. זה כמו לקחת את האי גלפגוס שבדרום אמריקה, בו נוצרו תנאי מחייה מיוחדים במינם שהניבו עושר זיאולוגי שאין בשום מקום אחר ולחבר אותו לשאר העולם. המחשבה על הגעת משלחת של אמנים מאוריים לישראל היא מהפכנית.
אלון ואני מתחייבים לשמור על האש הזו, שלא תיכבה. להחזיק את החוט העבה שקושר בין ישראל וניו זילנד, לא להשמיטו בהיסח הדעת ולא לחזור בנו. הפעם זה כבר גם אלון. הבדידות שלי בקשר עם המאוריים נגמרה. חיכיתי 21 שנה, והנה אלון הצטרף. אני זוכרת את השעות הרבות בהן נסענו (הרי ניו זילנד גדולה משטח ישראל פי 10) כשאני מביטה באלון, מלאת תמיהה על כך שהוא בעצם פה! איתי.
אומרת לו, שוב ושוב: "תודה שבאת!". והוא עונה לי, שוב ושוב: "תודה שהזמנת".
ב - Paihia, מקום תיירותי ביותר בצפון האי הצפוני, אני פותחת שיחה עם בעל חנות מתנות. חשוב לו להדגיש באוזניי שזו לא חנות מזכרות שיוצרו בסין ומחירן בהתאם, כמו החנויות האחרות בעיר, אלא אמנות של ממש שנעשית על ידי אמני המקום, ובעצם הקנייה נוצרת תמיכה לאמנותם. אני מבקשת להשהות את התשלום, כדי ללכת לקרוא לאלון ולהפגיש ביניהם. כשאנחנו מסיימים הבחירות בחנות ורוצים לשלם, מגיש לנו המוכר שני קמעות מאוריים. הקמע המאורי punamo)) הוא סמל רב עוצמה להגנה ולליווי של הרוחות הקדומות. לכל קמע תפקיד משלו. הם מגולפים מעצם בקר (בעבר היו אלו עצמות לוויתן) או מג'ייד שהיא ה – green stone, - האבן המקודשת למאורים, שנחצבת באי הדרומי. הקמעות שהוא מגיש לנו הם הקרס, שמסמל שפע (שהרי השפע המקורי של ניו זילנד מקורו בים) והגנה בכל הקשור למסעות ולמעברים על פני המים. השני, הטוויסט, הוא החיבור והקשר, ללא מגבלות של זמן או מרחק. הטוויסט מספר על משפחה, על שייכות. ואני כבר יודעת בלבי שהקמע נועד לאלון, לא לי. ושהטוויסט הוא הנכון לכרגע, כי אלון הרחיב את מושג המשפחה הטבוע עמוק בתוכו, לחיבור מחודש לניו זילנד. כשאני מביטה בתמיהה בבעל החנות, בהגישו לנו את שני הקמעות ומזמין אותנו לבחור מביניהם, הוא אומר לי בתשובה: "זו החנות שלי, ואני רוצה לתת לכם אחד". אני מביטה באלון. הוא אכן בוחר בטוויסט ועונד אותו לצווארו. כיוון שאת הפונאמו אסור לאדם עצמו לקנות או לבחור, כי על הקמע למצוא את דרכו אל האדם ללא התערבותו, הרי שאלון היה ראוי לקבל אחד שכזה ומשהו בהשתרשות שלו בתרבות המאורית התחזק עתה.
לפני טיסתנו אלון הציע לי את רעיון הבלוג. "למה? מה המטרה?" שאלתי. בהיותי מסויגת מהמדיום, ביקשתי לחדד ולהבין מה זה ישרת. רכילות מהסוג הפייסבוקי של הלכתי – הייתי – ראיתי וכו' לא מעניינת אותי. כשהבנתי שהבלוג יכול לשגרר את הידיעה בדבר העם המאורי התרציתי. האמת? הופתעתי. הופתעתי מהתגובות. הופתעתי מהרבים שבחרו לעקוב אחרי המסע שלנו. הופתעתי מהנעימות שיש כשאלון ואני משתפים פעולה, כמה הסה"כ של הטקסט והצילום מרגיש הרמוני ושלם. זה לא חדש לנו, אבל זה היה עונג עבורי ליצור את זה שוב, ולהיות מופתעת מזה ששכחתי כמה זה נעים. הופתעתי מהקלות בה הסכמתי לספר, לשתף. הקרבה שלי למאורים ולניו זילנד היא בעיקר (הייתה) אינטימית. מעכשיו אני מסכימה לפתוח. הרי אמרתי שגדלתי. לפני 21 שנה הצ'יף ת'רו מפאריהקה (Parihaka), בעלה ז"ל של קרול שפגשנו בסופרמרקט, הטיל עלינו תפקיד: לספר לבני עמנו על העם המאורי. כך ציווה: "go back to your people, tell them about the Maori people". זה היה אחרי ימי החניכה הראשונים שלנו אתם. ואכן, כשחזרנו לארץ אחרי שנה וחודש, עשינו כתבת שער במגזין "מסע אחר", התראיינו בטלוויזיה וברדיו והעברנו כמה הרצאות. ההתחייבות שלי מאז ממשיכה, מעמיקה, מתרחבת. לכן הסכמתי לבלוג. בפתח הפסח (תשע"ג) אני מאחלת לעצמי ולכולנו עוד ועוד הסרת כבלים של הרגלים, דפוסים, אחיזות. להסכים לחדש, לשונה, להתיידד עם האחר. להיות עוד בחופש, בבלתי צפוי, בלא מוכר. הטכנולוגיה האינטרנטית היא בעבורי יציאה מאזור נוחות שמגן עלי מחשיפה וממציצנות. היא לא מאפשרת לי להישאר במחתרת. העם המאורי עצמו כבר לא במחתרת, בשוליים. הוא בחוץ – חי ובועט. קולו נשמע! אני חוזרת מניו זילנד עם אומץ מאורי, עם השראה ועם הסכמה. אם לא עכשיו, אז מתי?!
אני רוצה להודות לכל מי שקרא, ליווה, הגיב. זה העניק לנו כוחות להמשיך ולטרוח. בהיותה ארץ נטולת טכנולוגיה מתקדמת, העבודה הכרוכה בהוצאת כל בלוג הייתה מורכבת. שעות רבות בספריות ציבוריות ואיטיות מאתגרת מול קשיים טכניים שהיו בכל הוצאה של עוד פרק בסיקור המסע. אני מבקשת להודות לכל מי שתמך בילדים שלנו. אם לפי הפתגם האפריקאי "דרוש כפר שלם כדי לגדל תינוק", הרי שדרושה קהילה של ממש כדי לתמוך משפחה שלמה, ובמיוחד בארבעת הילדים. תודה לכל מי שהיה שם בשבילם, ובשבילנו.
אני מביטה באלון, עדיין נפעמת, אומרת לו: "תודה שבאת".
"תודה שהזמנת", הוא עונה.
"אם לא עכשיו אז מתי"
זה נגמר, זה עבר, קצה חלום ודי
חול הזמן שנשר בין אצבעותיי
זה נגמר, זה עבר, לתמיד, אולי
מעגל שנסגר ונשארת חי.
ניפגש, נתראה,
לב אוהב אינו טועה.
כמו אל ים נזרום, נזרום
נבקש עד שנגיע וניגע אל החלום.
(שלום חנוך)
