אלון לויטה - מסעות
השעה בערך אחת בלילה, יום רביעי. אלון ואני מגיעים הביתה אחרי סאגה אינסופית של טיסות שאין להן סוף, המתנות, רכבת ונסיעה במכונית. התפללתי שיקבל את פני גשם ישראלי. ביקשתי שאזכה למנת חורף, למרות שגשמי הברכה המופלאים שמילאו את הכינרת ירדו במרוצת העדרנו. הטלפונים מהבית, טרום עזיבתנו את ניו זילנד, דיווחו על חמסין, למרבה הצער.
אהבה אינה זקוקה למלים. במיוחד לא להסברים. גם לא אהבה מפתיעה ושונה מכל המוכר, כמו אהבתי לאנשים המאוריים. באופן מיידי כהבזק הברק ניצתה בי אהבה זו, במפגש הראשון שהיה לנו עם המאוריים לפני 21 שנים במאריי (בית ההתכנסות) שבעיירה וואיטרה (Waitara) במחוז טאראנאקי (Taranaki). עוצמתה של אהבה זו לא כהתה, צבעיה לא דהו מאז. המעגלים רק מתרחבים, האדוות נעות הלאה בעדינות ובעומקים. קשרים חדשים נטווים, המארג גדל ופועם במלוא יופיו.
הקריאה ליציאה למסע אינה כרוכה במלים או הסברים. זהו דחף ברור שמבשיל במחשכים ככל שהזמן חולף, בין הגעה להגעה שלי לניו זילנד. זה כמו להיכנס להריון. אחרי לידה עובר הזמן עד שהקריאה הפנימית נעשית כה ברורה, עד שזו רק שאלה של ימים עד שההפריה תתרחש בשנית. לכן כשאלון שאל: "למה לנסוע?" הייתי מופתעת. עברו כמה שניות עד שתחושת ההלם חלפה, הבנתי שאכן זו שאלה לגיטימית. וחשוב שאענה לו. עברו כמה שניות נוספות לפני שהצלחתי לאתר את המלים המדויקות, והנחתי בפניו את 3 מטרותיי למסע:
ישראל: עצבנות. מתח. איום. פחד. שייכות. זהות. שורשים. ערבות הדדית. שבת. שכינה. שפה. רוח הקודש. פריחת אביב. שירים בעברית ברדיו. משפחה. צבא. ילדים במדים. אנרגיה גברית. אומץ. הישרדות. יזמות. נועזות. אלתור. תושייה. מקוריות. קרבה. אינטימיות. מגע. קשר עין. מוחצנות. נוירוטיות. רעש. צפיפות. לכלוך. עומק. חברות אמיצה. אתגר. אהבה.
לאחר שבועיים וחצי במחוז טאראנאקי אנחנו נפרדים מההר, מריאן ריינפלד, מחברינו המאוריים ומכל מה שהמקום הזה מגלם ומסמל. תמצית טאראנאקי שוכנת בכפר קטן הנקרא פאריהקה Parihaka)). כשניו זילנד נכבשה ע"י האנגלים הנהיגו את האזור הזה שני נביאים (כן, כן) בשם ת'ופיטהי וט'והו אשר דגלו בשלום ובהתנגדות פאסיבית. בכל שאר אזורי המדינה התחוללו קרבות עקובים מדם בין המאורים לאנגלים, בעוד בפאריהקה הניפו את דגל השלום.
מורי אמת ממשיכים ללמד, ללא הגבלת זמן או מרחק. משנתם ממשיכה ללוות, להדריך. כל עוד יש אנרגיה חיה שיכולה להשפיע מטובה, הלמידה תמשיך ותתקיים. מהינק'ורה מלמדת אותי ללא הרף. 17 שנה חלפו בין המפגש הראשון שלנו למפגש השני, כשבאמצע הייתה מעט מאוד תקשורת (זמן הטרום – אינטרנטי), וזה לא הוסיף או גרע. 5 שנים עברו מאז מותה, ההדרכה שלה לא דוהה ולא קהה. נהפוך הוא. כיוון שהיא משוחררת מכבלים אנושיים האנרגיה שלה עוצמתית וממוקדת מאוד, מדלגת מעל מכשולי רגש וחשיבה. אני מחכה להגיע אל קברה, בו עדיין לא ביקרתי. כשיצאתי מכאן בתחילת דצמבר 2007 היא כבר נפטרה, אך ההלוויה התקיימה ימים ספורים לאחר מועד טיסתי חזרה הביתה. רציתי לחזור הביתה, לא להתעכב על מנת להישאר ללוויה.
כשמאורי יציג את עצמו בפניך הוא יאמר כך: "ההר שלי הוא...., הנהר שלי הוא..... אבותיי הקדמוניים הם.... השבט שלי הוא.... תת השבט שלי הוא.... המאריי (בית ההתכנסות) שלי הוא..... שמי הוא...." כך שבעצם אני הוא סך כל מה שהיה כאן לפניי, המשך ישיר לכל זה. אני זה ההר שלי וההר שלי הוא אני. שמי הוא הדבר האחרון שיש להזכיר.
ב -15.1.13 אנחנו יוצאים לדרכים, במכונית שכורה. זה עושה את כל ההבדל. החופש, העצמאות, הקצב. בדרך מהעיר ה"גדולה" אוקלנד (מקבילה לת"א שלנו) כשאנחנו עם הפנים לחוואים המחכים לארח אותנו, יש הר עם קברים של מאורים פזורים עליו.
לפעמים לוקח זמן או שנחוצות חזרות עד שהדברים נופלים במקום. בהתחלה "כאילו" זה עובר מעל הראש, לאט לאט זה חודר פנימה ופתאום האוזניים שומעות, השכל מבין, המידע נקלט. כך היה לי עם דודי, קלוד, שגר פה בניו זילנד.
כשאנחנו יוצאים מהארץ מתחוללת סערה שכמותה לא הייתה מאז ינואר 1992, כשאז היינו בפעם הקודמת בניו זילנד ביחד. מאז חזרתי לשם לבד, אך הפעם אני שוב עם אלון. אני מתבוננת איך הטבע משקף את העקביות שבמחזוריות המסתורית הזו. מטחי הגשם העצומים, רוחות עזות, סערות ברקים ורעמים – שפע יוצא מגדר הרגיל. איילון מוצף, ויש חשש שהדרך מהגליל לשדה התעופה תהיה מאתגרת במיוחד.
שבוע לטיסה. בשלישי הבא בשעה הזו אנחנו באחת מעשר השעות של הטיסה לקוריאה. אחריהן מחכות אחת עשר שעות נוספות עד אוקלנד, ניו זילנד....
שבוע נוסף תם ומועד הטיסה קרב בשבעה ימים. לפי התגובות שחוזרות על עצמן אני לומדת שנסיעתנו מציתה באנשים התרגשות והשראה (ותודה לכל המגיבים, המעודדים, המברכים). שוב ושוב אני נשאלת: "מתרגשת?" כשההנחה היא שבטח!
8.12.12, השעה 22.00 ובעוד חודש בדיוק אנחנו על טיסה שיעדה יהיה המקום ששמו המילולי "ניו זילנד" ושמו האמתי "בית". 21 שנים מאז נחתנו שם ביחד לראשונה, אנחנו חוזרים למקום שבו הובטח לנו "גם כשתהיו רחוק מפה, רטובים מן הגשם על האופנוע שלכם וכשיהיה לכם קר באי הדרומי, או כשכבר תהיו חזרה בארצכם הרחוקה - תמיד תוכלו לחזור לפה. כי כאן הבית שלכם. השבט שלנו הוא השבט שלכם." ממש כדברי רות לנעמי, אני ממשיכה לשאת את ההבטחה ואת ההזמנה.
 
אלון לויטה צילום מסחרי בארץ ובחו”ל.
בעולמנו הדיגיטאלי התקדמנו בצעדי ענק אל עבר העולם הדמיוני בדיוני.
יחד עם זאת מאחורי כל תמונה, עדיין ניצב הצלם, המנציח את הרגע המיוחד שלו בהתבוננות סובייקטיבית לו.
אני הוא אחד מאותם צלמים שרואים יוצרים ומנציחים את אותם הרגעים.
ענבל לויטה ענבל לויטה ( kahurangi) - עברה חניכה מתמשכת אצל המאורים (ילידי ניו זילנד). הוסמכה ע"י מהינק'ורה ריינפלד, מרפאה מאורית, להפצת הידע הילידי. מתַּקשרת. מורה. מומחית בטרנספורמציות של אדם ואדמה. יוצרת את שיטת "המקום" למודעות וריפוי בעזרת צמחי א"י. תלמידת האדמה.
        

       

       














אלון לויטה | alon@alonlevite.com | 054-5504238 | www.alonlevite.com | העלאת תכנים

 © כל הזכויות שמורות לאלון לויטה

Tivonet