אבל אני,  למרבה ההפתעה, איני חשה בהתרגשות, אלא בעיקר את נטל ההחלטה. אני מייצבת את האנרגיה שלי על מנת להחזיק את הפלטפורמה איתנה וחזקה דיה, להעמיד עליה את הנסיעה הזו. זה מבקש ממני להיות ברורה, לא מתרגשת. ההתרגשות תבוא אחר כך. כרגע אני מעמיקה בהתכוונות, מכוונת מתוך משאלה להוריד התנגדויות וסימני שאלה. זו בעיקר פשטות, לא התרגשות. המפלס הרגשי הנמוך מאפשר את הפעולה. אני מתארת לעצמי שאברהם אבינו לא היה בהתרגשות כששמע את הציווי "לך לך, מארצך וממולדתך, אל הארץ אשר אראך". מה הוא ידע על מה שמחכה לו בדרך? מתי יגיע? ולמה בכלל כדאי לו לצאת עכשיו מכל המוכר והידוע? כששומעים את הציווי לא נותר אלא להיענות לו. עכשיו נגמרה תכנית של "דה ווייס", ואחד המשתתפים, סהר עזימי, אמר: "אם אתה קם בבוקר ורוצה לנסוע לסין, תמצא דרך לנסוע לסין. אל תגיד סין רחוקה. הפחד הוא המחלה". בתור נשא HIV הוא יודע על מה הוא מדבר. חלומות נועדו להגשמה. ואם לא עכשיו, אימתי?