אהבה אינה זקוקה למלים. במיוחד לא להסברים. גם לא אהבה מפתיעה ושונה מכל המוכר, כמו אהבתי לאנשים המאוריים. באופן מיידי כהבזק הברק ניצתה בי אהבה זו, במפגש הראשון שהיה לנו עם המאוריים לפני 21 שנים במאריי (בית ההתכנסות) שבעיירה וואיטרה (Waitara) במחוז טאראנאקי (Taranaki). עוצמתה של אהבה זו לא כהתה, צבעיה לא דהו מאז. המעגלים רק מתרחבים, האדוות נעות הלאה בעדינות ובעומקים. קשרים חדשים נטווים, המארג גדל ופועם במלוא יופיו.

 

 

מחר, 4/3/13, בבוקר אנחנו יוצאים משערי ניו זילנד, ומתחילים את הדרך חזרה הביתה. הביתה לילדים! הביתה לכל מה שהשארנו, אך בעצם נשאנו בתוכנו. בימים האחרונים אנחנו בתהליכי פרידה מהאדמה, מהאנשים, מהאנגלית, מהגודש בו שרינו בחודשיים אלה. אנחנו יודעים שהמסע אינו מפסיק לעולם. המיקום משתנה, התפאורה מתחלפת, אך המסע נשאר יציב וקיים במרכז. הלב נשאר פועם, בעוד הגוף מחליף צורה וגודל. כל מה שאנחנו משאירים כאן בניו זילנד ימשיך לחיות. פיזרנו קליפות תפוזים כדי לטוות דרך להולכים איתנו, לשותפינו ולבני הברית שלנו - שיבואו לישראל, שיביאו אתם את האנרגיה של ניו זילנד לארץ העברית. שיהדקו הקשר בין המאורים ליהודים, ובין ישראל לניו זילנד.

 

 

יש מאוריים החולקים אמונה שהם נמנים על אחד מעשרת השבטים האבודים של בני ישראל.

 קייל, מאורי עדין נפש, אצלו התארחנו בצפון (The Northland), סיפר לנו על אחיינים שלו ששמם ישראל וירדן. כמוהם יש רבים. אני מדלגת בקלילות מעל קריטריונים דתיים של רבנות וממסד דתי, ומרגישה את ההדהוד בינינו לבין המאוריים, גם אם לכאורה הקשר עלום לגמרי ואינו מסתמך על היסטוריה או על סממנים מוכחים. הלב אומר קרבה. הלב אומר חיבור. מכיוון שהלב הוא המורה, אני מניחה לו להובילני ולהיטיב החיבורים הקיימים, להדק הקשר בחוטים הנעלמים שחזקים מכל.

 

 

 

אני שמחה לחזור הביתה. מתגעגעת לילדיי. לחבק אותם, לראות בהם את סימני הגדילה במסע שהם עברו בעצמם, בהיותם בלעדינו. הם עברו מסע של גדילה וכל אחד מהם גילה משהו חדש על עצמו.

אני עומדת לגלות אתם את הדברים החדשים הללו, להבחין בשינויים שחלו בהם, לראות את אותות המסע בגופם ובלבם.

אני גאה בהם על החניכה שהסכימו לעבור. תהליך לא קצר ולא קל, אבל מתגמל במיוחד. גאה באנשים קטנים אלו שנושאים בתוכם מטען של ממש באשר לאמת, הגשמה, אומץ ויכולת התמודדות עם קשיים.

אין ספק, הם מוכנים למסע החיים.

אני מודה לאלון על שותפות מלאה, ועל נכונותו לקחת חלק כה משמעותי במחזור הנוסף שהוספנו בחיים המשותפים שלנו וביחסים ארוכי הטווח שיש לנו עם ניו זילנד ואנשיה. טבעת חדשה התווספה בגזע העץ שאנחנו. 

ממש עוד מעט נראה ישראליים, נשמע עברית, נתברג בחזרה להוויה שכה שונה ממה שפגשנו לאחרונה. חוץ מארנון, חבר ישראלי שנשוי לאסתר הניו זילנדית, שאירחו אותנו בזרועות פתוחות ושאתם דיברנו עברית, לא פגשנו ישראליים בשום מקום. מעטים היו הניו זילנדים שהעידו על מפגש קודם עם ישראליים, בטרם פגשו אותנו. אפילו בקמפינגים ובמקומות תיירותיים לא שמענו על נוכחות בולטת של נציגיינו. דרכנו הרחיקה אותנו מכל המוכר והידוע, הביאה אותנו למחוזות פנימיים של ארץ זו, בעיקר לאחיי המאוריים שקוראים לעצמם  People of  the land. אכן, הם של האדמה, לא האדמה שלהם.

אני נושאית עמי את החכמה הזו, הבסיסית, הפשוטה. מתפללת שגם אנחנו בישראל נוכל ללמד את עצמנו להיות ענווים וצנועים, על מנת שנוכל לוותר על תביעה ולהעדיף נתינה. זה המרב שאנו מסוגלים לו. להעניק במקום לקחת.