ההר שלי הוא הר טאראנאקי (Taranaki), שעל שמו נקרא המחוז כולו וגם השבט שאליו התקבלנו, אלון ואני ב – 1991, כשהגענו לכאן לראשונה. במחוז שולטים 3 שבטים מרכזיים המתפצלים ל - 8 תתי שבטים.
אני מחכה לקבל את הרשות לעלות להר. יום ראשון (19.1.13), 3 ימים לאחר שהגענו לכאן, מסתמן כיום המתאים. ההר מתעתע באופיו, לרוב מכוסה בעננים, נסתר מעין לגמרי. לריאן חברים מהאי הדרומי שעדיין לא זכו לראות את ההר, כי בכל פעם שביקרו פה הוא היה מכוסה לחלוטין. "אין הר בכלל, זה רק סיפור", הם מקניטים אותו. אבל עכשיו ההר מסכים, מאותת לי לגשת. אלון נח מנהיגה וריאן לוקח אותנו במכוניתו, שמלאה במוזיקה מופלאה כמו שרק לריאן יש. 40 דקות אורכת הנסיעה, בכלל לא קרוב. הגבעות הירוקות, הים (האוקינוס) הכחול מאוד מצד אחד שלנו, בעוד ההר המושלג בפסגתו, מעברנו השני. אני נושמת את היופי. לפתע צלילים מוכרים מהדיסק, מסתלסלים בגוון מזרחי, מנענע מותניים מבלי משים. אני מתחייכת לשמע התחושה המוכרת של מוזיקה "מזרחית" / "ערבית". זה משעשע. קול האישה ששרה בוקע ומוסיף סלסולים אנושיים, אני צוחקת ואומרת לאלון בבדיחות הדעת: "זהבה בן". אלא שאחרי שנייה או שתיים אני קולטת הברות של עברית בשירתה של האישה! ואז בשנייה הבאה נופל לי האסימון שזו אכן זהבה בן ששרה!!!! טוב, מדויק יותר מזה אין. ההר כמו אומר לי: "ברוכה הבאה. באת הביתה. אפילו המוזיקה מאשרת לך עכשיו את ההתרקמות המתרחשת כרגע בזמן הווה. את טווה מארג בו ניו זילנד וישראל חוברות לאיחוד מחודש, מאורים ויהודים בטוויה של חדש וישן. אני מקבל אותך בברכה."
אני מזהה גדר בה עצרנו וריאן צילם אותי אז עם מהינק'ורה. כשאני מסמנת לו על כך הוא גם הפעם עוצר פה. בניע ראש קל מסמן לי שכאן הכניסה אל ההר. הוא שואל אותי בעדינות, לא לגמרי במלים, האם אני רוצה לצאת מן האוטו ולעשות טקס ברכה לפני הכנסנו למרחב המקודש? אני מודה לו. מבחינתו זה טבעי לגמרי, התנהלות שיש בה ברכה, טקסיות, כבוד לכל היש. אלמנטארי אפילו, הייתי אומרת. כה שונה מאצלנו.... אני רוכנת אל האדמה הרכה. נוגעת בידיים אוהבות. שרה בלבי את תפילתי לקבלת רשות להיכנס למרחב הפראי, העוצמתי. הרשות לא ניתנת בקלות דעת. אני מבקשת להיות ראויה. כאב ראש קל כבר מרצד בי כשאנחנו מגיעים למגרש החנייה. האנרגיה חזקה לי מדי. וזה עוד לפני שהתחלנו לפסוע בשביל העולה אל המפלים המקודשים.... אני מבקשת מריאן ומאלון שניכנס לבית הקפה הקטן, לשתות שוקו חם. הם מצטרפים אלי בשמחה, שלושתנו לוגמים שוקו עם מרשמלו, כאב הראש חולף במהירות.
ההליכה על הנתיב במעלה ההר קלה ומשמחת, כבר איני באנרגיה דחוסה אלא בעיקר בשמחה העליזה. אלון פה אתי! כשאני סוטה מהשביל (מה שלא מקובל פה בעליל) לתוך הצמחייה העבותה, ריאן שואל אותי: "את מרגישה?" " אנחנו קרובים", אני עונה. הוא צוחק ומחזיר אותי 4 מטר אחורה ואז מכניס אותנו לשביל נסתר שפולט אותנו אל מול המפלים המקודשים. "אמרתי לאלון - בוא נראה אם היא תזהה את הכניסה למקום", ריאן צוחק עלי. ואני תוהה האם הצלחתי? האם נכשלתי? אלון אומר בהתפעלות: "4 מטר זה כלום. סחתיין עליך!", ואני נבוכה, בכלל לא ידעתי שעלי לזהות את הכניסה המסתורית.
המקום השתנה לגמרי. גשם פראי דרדר סלעי ענק שסתמו את המפלים, לפני כ – 4 שנים. ריאן שלח לי תמונות, התקשיתי להאמין.
אבל מאז המים מצאו את נתיבם מחדש, הם זורמים בשאון, ממשיכים לזרום אל הים. "זה השיעור של הטבע. דברים משתנים אבל מוצאים את דרכם מחדש, להמשיך ולזרום", ריאן אומר לי. ההר חשוף, מתגלה במלוא יופיו, זקוף מעלינו ושלג על ראשו. השמש מחממת, המים צלולים. אנחנו בשקט, בשמחה, באיטיות. ההר מתמסר. וגם אני.
