מורי אמת ממשיכים ללמד, ללא הגבלת זמן או מרחק. משנתם ממשיכה ללוות, להדריך. כל עוד יש אנרגיה חיה שיכולה להשפיע מטובה, הלמידה תמשיך ותתקיים. מהינק'ורה מלמדת אותי ללא הרף. 17 שנה חלפו בין המפגש הראשון שלנו למפגש השני, כשבאמצע הייתה מעט מאוד תקשורת (זמן הטרום – אינטרנטי), וזה לא הוסיף או גרע. 5 שנים עברו מאז מותה, ההדרכה שלה לא דוהה ולא קהה. נהפוך הוא. כיוון שהיא משוחררת מכבלים אנושיים האנרגיה שלה עוצמתית וממוקדת מאוד, מדלגת מעל מכשולי רגש וחשיבה. אני מחכה להגיע אל קברה, בו עדיין לא ביקרתי. כשיצאתי מכאן בתחילת דצמבר 2007 היא כבר נפטרה, אך ההלוויה התקיימה ימים ספורים לאחר מועד טיסתי חזרה הביתה. רציתי לחזור הביתה, לא להתעכב על מנת להישאר ללוויה.
מהינק'ורה ריינפלד ז"ל.
ב – 27.1.13 אנחנו יוצאים לבית הקברות, מרחק שעה נסיעה. אני מתכוננת. קשובה. למאורים בתי קברות משלהם, השייכים לטריטוריה של השבט ולמשפחות המסוימות הרשאיות להיקבר שם. זה כמו בית קברות משפחתי, קטן ואינטימי. כולם מכירים את כולם, זר לא מוזמן להיכנס ללא ליווי. אני תוהה האם היא תעביר לי מסרים? איך תהיה האנרגיה שם? מה אחוש? איתי ריאן, זוגתו החדשה מרלן, ואלון כמובן. אנחנו עוצרים בפאתי שדה. יוצאים אל שער בקר שיש לטפס מעליו.
הגבעה השמיים כחולים ופתוחים וההר נישא לפנינו. מרחב עצום של ירוק, גבעות רכות, קימורי אדמה מעובדת וכחול הים בגבנו. הקברים המעטים פזורים בראש הגבעה. אני מופתעת מהגודל, מהמיקום, מכך שבירור נראות שתי חלקות נפרדות שביניהן כר הדשא.
כן, גם במותם הם ממשיכים לנהל קרבות של כבוד בין המשפחות שבאותו השבט..... למרגלות הקבר כולנו יושבים על הדשא הרך, שותקים. שקט לי בלב, שקט לי באוזניים, שום מסר לא מגיע מלבד תחושת הודיה ואהבה חרישית. יש בשתיקה שלנו נינוחות רגועה, אף אחד לא מרגיש צורך למלא את המרחב במלל. יש לי תחושה ששלושת האחרים קשובים אלי, נכונים להיות שם עבורי, לראות מה אני צריכה. אבל אני לא צריכה דבר. יש אדוות שמחה ממהינק'ורה, המברכת את הגיענו לכאן בהרכב הזה. אח"כ גם מרלן תעיד באוזניי על תחושה זהה. זה פשוט, מוחשי, ספוג באהבה חסרת דרמה.
משם אנחנו ממשיכים למאריי (בית ההתכנסות) המשפחתי של גלן: לריאן 4 נכדים מבתו מהר'ני, הנשואה לגלן. בתם הצעירה חוגגת היום יום הולדת שנה ואנחנו מוזמנים לאירוע משפחתי, במאריי. מאריי יהיה הבית השבטי, המיועד לכל ההתכנסויות החברתיות, הפוליטות, הרוחניות, המשפחתיות. יש מאריי של קהילה, יש מאריי של משפחה. ההבדל הוא בגודל, באופי האורחים, בנהלים המתקיימים בו. אין כניסה למאריי ללא רשות.
הפרוטוקולים לא מתקיימים פה הפעם, האופי בלתי פורמאלי בעליל, אם כי המקום נראה כפי שהמסורת מחייבת. אחרי הביקור בבית הקברות נעים לקרקע את המשך היום באוכל המוגש בשפע (חלק מהתרבות המאורית).
יש תחושת משפחתיות, יש ילדים לרוב, אווירת ביתיות בין הרהיטים הישנים, בעוד קלסתרי הדורות הקודמים נשקפים אלינו מן הקירות. פנים קהות, מקועקעות, תווי פנים חזקים, שיער שחור. אף אחד לא טורח "לארח" אותנו, אנחנו מתמזגים בטבעיות במרחב. גלן מברך את כולנו במאורית.
אני מרגישה את מהינק'ורה שותפה במאורע המשפחתי, צופה מן הצד.
